<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה קס"ח. נצטוינו להמשך אחר הרוב [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ה, רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ח, ממרים פ"א]. לשון הר"ם צווינו להמשך אחר הרוב כשתפול המחלוקת בין החכמים במשפט ממשפטי התורה כלם, וכן נמשך בדין הפרטים גם כן בדין ראובן ושמעון, על דרך משל כשיפול המחלוקת בין דייני עירם השמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ב'] אחרי רבים להטות, ע"כ. מצוה זו מבוארת בעצמה שמה שיסכים בו הרוב יראה אמתי בדברים שאין בהם מופת, שהסכמת הרוב [אמתי] יותר מהסכמת היחיד. ועל פסוק זה סמכו רבותינו בעניני אסורי התורה [חולין צ"ט ע"ב, קי"א ע"א, זבחים ע"ב ע"א, וערש"י ביצה ג' ע"ב, וב"מ נ"ג ע"א וחולין צ"ח ע"ב] במין במינו שבטל מן התורה ברוב, כי הרוב יבטל המועט אחר שהוא מינו. אמנם במין שאינו מינו הלכו אחר הטעם כשיש בו ממש האסור, והוא כשיהיה כזית תוך אכילת פרס שהיא אכילה חשובה. ואחר שיש בו כזית מן האסור וטעמו הרי הוא כאלו אוכל האסור עצמו [חולין צ"ז ע"ב, צ"ח ע"א, רמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות] מה שצריך שנבאר מאמר רבותינו [יומא פ"ד ע"ב, כתובות ט"ו ע"א] כל דפריש מרובא פריש וקבוע כמחצה על מחצה דמי. אמנם אמרם כל דפריש מרובא פריש, זה נמשך אחר כונת אחרי רבים. אמנם דין הקבוע הוא שהואיל והאסור בו מוחזק, הנה מה שיש בו מן האסור אף על פי שהוא מועט הוא מורגש וידוע כהתר, אמנם כשפירש הדבר הנה הוא במקום שאין בו חזקת איסור. ורבותינו [חולין שם] גזרו על אסור הטעמים עד ששים כפי הנודע להם שעד ששים יש בו קצת טעם מן התערובת, ובאסורים שטעמם חזק כגון המחמץ והמתבל אמר שאינו בטל [ערלה פרק ב' משנה א', רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פט"ז הלכה א'] וכל זה היה להרחקת האסורים למען לא ימשכו באכילתן. ויש דברים שהחמירו באסוריהם, אם לפי מעלתם או לחומר אסור' כגון [תרומות פ"ד מ"ז] תרומה במאה מצד מעלתה, וכלאי הכרם וערלה במאתים לחומר אסורם. ושאסורין בהנאה לכל לפיכך כפל אסורם [ערלה שם, ירוש' שם פט"ו הי"ד והט"ז] ויין נסך ותקרובת עבודה זרה בכל שהוא [ע"ז ע"ג ע"א, רמב"ם שם ה"ו ופט"ז הכ"ח] להתרחק תכלית ההרחקה מכל ענין עבודה זרה, והדברים החשובים בעינן אין להם בטלה [ביצה ג' ע"א] כי הדברים החשובים מצד חשיבותן לא יבטלו בתוך הדבר שיתערבו בו שלא יהיה להן שם, וכן הבריה [חולין צ"ו ע"א, ושם ק' ע"א ותוס' ד"ה בריה] גם כן אינה בטילה, שכל בריה שלימה יש לה חשיבות.
<h2>דף ב:</h2>
האזהרה שי"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ב, ממרים פ"א ה"ב] הוזהרנו מלחלוק על המקבלים המעתיקים הדת ע"ה ומלצאת ממה שיצוו בה במעשה התורה, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז י"א] לא תסור מן הדבר וגומ'. ולשון סיפרי [דברים פיסקא קנ"ד]. לא תסור זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק, ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין [פ"ו ע"ב] ע"כ. וענין זקן ממרא הוא חכם גדול מישראל יודע דיני התורה ודן ומורה כאחד מחכמי ישראל, ונפל מחלקת בינו ובין בית דין הגדול ולא חזר לדבריהם והורה שלא כהוראתם [רמב"ם פ"ג ה"ד]. ובא הפירוש המקובל שאינו חייב עד שיהיה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין ויחלוק עם בית דין הגדול במקומו. ואינו חייב עד שיחלוק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או שתביא הוראתו לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [סנהדרין פ"ז ע"א] כגון שחלק בדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות, שלדברי האומר שזה חייב לזה, או שאלו ראויין לדין, כל שנטל ממנו כדין נטל ועל פי בית דין נטל, ואם קדש בו אשה מקודשת. ולדברי החולק שאומר שפטור היה או שאומר שאין אלו ראויין לדין שכל שנטל גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. נמצא זה מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת [רמב"ם שם פ"ד ה"ב ע"פ סנהדרין פ"ז ע"ב]. וכן כשיחלוק בגזרה מן הגזרות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן אם הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפילין חייב מיתה. [סנהדרין פ"ח ע"ב, ועי' רמב"ם פ"ד ה"ג]. והכונה באלו הדינין מבוארת כי לא יגיע הזק אלא מחכם שהגיע להוראה שסומכין על הוראתו ואז תהיה תורה כשתי תורות. והתנאי שבא שיחלוק עמהם עם בית דין הגדול אשר נצטוינו אנחנו לעשות על פי התורה אשר יורו, והם הם מיסדי התורה ומעמידיה על מתכונתה, וכשיחלוק עמהם נמצא מקעקע יסודי התורה וסותר אותם. והתנאי שבא שיחלוק עמהם במקומם, כי כשהם במקומם אז מושבם מושב אלוקים, וכל דבריהם דברי אלקים חיים, ונמצא זה כשחולק עם השכינה. אמנם מה שהתנאי בזה שאינו חייב מיתה אלא כשהורה בדבר שזדונו כרת, הכונה בזה מבוארת כשאר עשה כן יעשה לו, ר"ל כי אז אפשר שיסבב מיתה לאחרים. והתנאי שבא בזה שאינו חייב מיתה עד שיורה לעשות ועשה כהוראתו, זה מבואר כי אז נשלם ההזק, אמנם כל זמן שלא הורה אעפ"י ששנה לאחרים פטור, כי אחר שלא הורה לעשות לא נשלם הזק הוראתו. ומה שבאה הקבלה האמיתית שאם הורה להוסיף טוטפת חמשית שהוא חייב מיתה, כל זה למעלת המצוה, לפי שבמספר הבתים יש הערה גדולה לנפש, וכל המונע הערה נפשית כאלו ממיתה, לפיכך חייב מיתה. עם מה שיביא זה לסתור הקבלה שרוב עקרי מצוה נשענים עליה.
<h2>דף ד.</h2>
לא תשתחוה להם [יתרו כ' פסוק ה'] כתב הר"ם בענין אזהרה זו בספר המצות [לא תעשה ה'] הוזהרנו מהשתחוות לע"ז ומבואר שאמרו "עבודה זרה" שארצה בה כל מה שיעבד מבלעדי האל, והוא אמרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם [שמות שם, דברים ה' ט'] ואין הכונה לאסור ההשתחואה, לבדה יותר משאר העבודות, ואמנם הוא זכר פנים מאופני העבודה ר"ל ההשתחואה, וכן הוזהרנו מהקריב בה ומלהקטיר לה, ומי שעבר על זה והשתחוה או הקריב או נסך או הקטיר חייב סקילה. ולשון מכילתא [משפטים פרק י"ז] זובח לאלוקים יחרם ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה [ויצאת ללמד] מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לה' חייב בין שהוא עובדן בין שאינו עובדן. וענין זה המאמר שאלה הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחואה והזביחה והקטור והנסוך אשר בהם צוינו לעבוד את ה' ית'. שכל מי שיעבוד עבודה זרה באחת מהם חייב סקילה, ואפילו היה הנעבד ההוא אין דרכו שיעבד באחת מהם, וזו היא שיקראוה שלא כדרכה [סנהדרין ס' ע"ב] ר"ל שאעפ"י שנעבדה שלא כדרך עבודתה אחר שעבדה באחת מאלו חייב סקילה. ואם היה מזיד והוא בכרת, אם לא נודע או לא נענש, ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן אם קבל עליו באלוק לאיזה דבר שיקבל עליו הוא חייב. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין, ר"ל באסור עבודתה באלה הארבעה מינין ואפי' שלא כדרכה, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ז ז'] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ולשון ספרא [תורת כהנים פרשת אחרי פרק ט' הלכה ח'] אין שעירים אלא שדים. ובגמ' פסחים [צריך לתקן זבחים ק"ו ע"א, וכן במסכת סנהדרין ס"א ע"א] נתבאר שזאת החוקה אמנם היא לשוחט לע"ז ואפילו לא היה דרכה בשחיטה, אמרו מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אם אינו ענין לכדרכה דכתי' [דברים י"ב ל'] איכה יעבדו הגוים האלה את אלקיהם תנהו ענין לשלא כדרכה, ע"כ. ומפני שדבר ידוע הוא שעבודות אלו מורות קבלת אלקות ואדנות, לפיכך חייבין עליהם אפילו בע"ז שאין דרכה בכך, שאחר שעבדה באחד מד' עבודות קבלה עליו כאלוק' [גמרא סנהדרין ס"א ע"א, רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ג'] וכן המקבל עליו איזה דבר שיהיה כאלוק חייב, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה [משנה סנהדין שם ורמב"ם ה"ד] ואפילו חזר בו תוך כדי דבור כי עקר ע"ז הוא במחשבת הלב.
<h2>דף ד:</h2>
המצוה ס"ו. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ח], צונו שיקריבו בית דין קרבן כששגגו והורו שלא כהלכה, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' י"ג] ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'. ענין הקרבן על השגגה, לזרז נפש האדם לבל ישיגנו עון אשר חטא באחד מעניני איסורי התורה, ובאה הקבלה האמתית [מלשון הרמב"ם פי"ב מהל' שגגות ה"א, הוריות ח' ע"א] שקרבן זה שמקריבים בית דין הוא כשהורו על דבר שחייבים על שגגתו חטאת קבועה, והעם שעשו על [פי] הוראתם פטורין. ובתנאי [רמב"ם שם ה"ב] שיהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד ויהיה ראש ישיבה עמהם בהוראה ויהיו כלם ראוים להוראה, ויטעו כלם או רובם [ג' ע"ב] ויאמרו לעם מותרים אתם לעשות. ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם [ד' ע"ב] ויהיו העושים שוגגים על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בו כדת הורו, ושהורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, לא ש[י]עקרו כל הגוף [ג' ע"ב] אבל אם חסר אחד מכל אלה, בד' וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא קרבן חטאת קבועה על שגגתו. התבונן בתנאים אלו (ואין) [ואיך] צריך האדם שיהא נזהר במצות ושלא לעבור עליהם אפילו על פי גדול, אלא א"כ יהיה על פי ב"ד הגדול שהן עיני כל העדה [במדבר ט"ו כ"ד], ובאה המצוה לעשות ככל אשר יורו [דברים ט"ז י'], ועכ"ז צריך שתהיה הוראה ע"פ כלם או רובם, ושיאמרו בבאור מותרים אתם, וגם אין העונש עליהם אלא כשעשו הקהל או רבו על פיהם ויהיו שוגגים, וכן בא בתנאי זה שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, כי זה מן הראוי שיסמכו עליהם, אבל כשעוקרין כל הגוף אין לסמוך על דבריהם, כי עקרי התורה ידועים, והשוגג על פיהם הוא החוטא, ואין לסמוך על שום אדם לעקור עקר מעקרי התורה.
<h2>דף ח:</h2>
האזהרה שנ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ב] הוזהרנו שלא לבא על אחי האב. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י"ד] ערות אחי אביך. עד שיהיה גם כן שוגג באחי אביו חייב בשני חטאות כמו שבארנו באביו. ובגמרא סנהדרין [נ"ד ע"א] אמר הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה. ודע שאמרו, נחקרה העדות, הוא שיהיו שם שני עדים כשרים מתרין בו או יותר ובית דין כשר של עשרים ושלשה, ויעידו עדותן בידם ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין [רמב"ם סנהדרין פי"ד הי"א]. ומבואר הוא שאלו העריות כלן הקודם זכרם בא בהן כרת בבאור התורה, והוא אמרו אחר מנינם [ויקרא י"ח כ"ט] כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתו הנפשות העושות. וכן כל מה שזכרנו מהן שיתחייב בו מיתת ב"ד הוא גם כן כתוב בתורה. ואולם יתחלף המיתות ואמרו בקצתם סקילה ובקצתם חנק ובקצתם שריפה, הנה ממנו שהוא קבלה וממנו כתוב. וכבר התבארו דיני אלו העריות בכללן במסכת סנהדרין ובמסכת כרתות ובמקומות מיבמות וכתובות וקדושין. וכבר התבאר בתחלת כרתות [ב' ע"א] שכל עון שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייבים על לא הודע שלו אשם תלוי. וענין אמרם חטאת קבועה שתהיה מן הבהמה על כל פנים אם כשבה או שעירה. וכשתביט כל מצות עשה אחת אחת, והתבוננות העונשין הנזכרים בכל מצוה ומצוה תמצא כל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, שהחטאת ההיא קבועה, זולת שתי עונות שהן חייבין על זדון כל אחת מהן משניהן כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה אבל היא עולה ויורד. ושתי עונות ההן הם [ל"ת ע"ז] טומאת מקדש וטומאת קדשיו [ל"ת קכ"ט], ארצה באמרי טומאת מקדש טמא שנכנס לעזרה, וטמאת קדשיו טמא שאכל קדש. וכן התבאר לך שכל מצות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, זולת עון אחד והוא מגדף [ל"ת ס'] שזדונו כרת ואין חייבין על שגגתה חטאת. וכן התבאר לך שכל מי שנתחייב עליו מיתת ב"ד איזו מיתה שתהיה הנה האיש ההוא גם כן נכרת כשלא המיתוהו ב"ד או לא ידעו בו, מלבד עשרה אנשים שהם מחוייבי מיתת ב"ד ואין כרת עליהם. והם [תו"כ ויקרא דבורא דחובה פ"א ה"ב וה"ג] מסית ומדיח ונביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא ובן סורר ומורה וגונב נפש מישראל ורוצח ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו כל אחד מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג, ואם לא נודע או לא יוכלו ב"ד להרגו הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת. ושמור אלו השרשים כלם וזכור אותם, ע"כ.
וכונת אסור העריות באר הר"ם פ' מ"ט משלישי [מורה נבוכים] ז"ל, אמנם איסור העריות הענין בכלם שב למעט המשגל ולמאוס בו, ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אסור זכור ובהמה מבואר מאד, אחד שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצרך כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד. והעריות מן הנקבות כלם יקבצם ענין אחד והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת להשמע אליו ולעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היו (שם) [רוב] בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עקר היה מן הערוה כדין הפנויה, ר"ל שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מהאסור, ונמנעו לנו מניעה גדולה, ר"ל במיתת בית דין ובכרת ושאין שום צד התר על בעילתן, יש לבטוח בזה שלא יכוין האדם אליהן שלא יהרהר בהן כלל. והיות הערוה ממהרת (להאות) וקרובה להמצא כאשר זכרנו, מבואר מאד, וזה כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמה ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהן תמיד בבאו ובצאתו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו [ובנו]. וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד, ואלו הם כל העריות של שאר בשר, זו אחד מן הענינים אשר נאסר בעבורם שאר בשר. ואמנם הענין השני הוא אצלי לישא פנים למדת הבשת, מפני כי היות זה המעשה בין השרש והענף עזות גדול מאד, ר"ל לבעול האם והבת. ונאסר על שרש וענף שיבעול אחת מהם חברו. ואין הפרש בין שיבעול השרש [או] הענף בין שיתקבצו שרש וענף לבעול גוף שלישי, ר"ל שיתגלה גוף אחד גלוי משגל לשרש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה, ולבעול אשת האב ואשת הבן כי אלו כלם גלוי עריות גוף אחד לערות שרש וענף, והאחים כשרש וענף. וכאשר נאסרה האחות נאסרה אחות האשה ואשת האח שהוא התקבץ שני אישים שהם כשרש וענף בבעילת גוף שלישי. וכאשר החמיר באסור קבוץ האחים ושם אותם כשרש וענף וגם בגוף אחד, אסר מפני זה אחות האם גם כן שהיא במקום האם, ואחות האב שהיא במקום האב. וכמו שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות הקש אחד. ואמנם היות אחי האב מותר באשת בן אחיו והיות בן האח אסור באשת אחי אביו, הוא מבואר לפי הטעם הראשון, כי בן האח נמצא על הרוב בבית אחי אביו ושיכותו עם אשת אחי אביו כשיכותו עם אשת אחיו. ואמנם אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו ואין רגילות לאחי האב עם אשת בן אחיו, הלא תראה שהאב בעבור שהוא רגיל עם אשת בנו כרגילות בנו באשתו היו שני האסורין שוין ובמיתה אחת. וטעם אסור [בעילת] הנדה ואשת איש מבואר אין צריך לבקש לו טעם, ע"כ. הנה כבר נתבאר לך מדברי הר"ם אסור העריות בכללן ופרטם.
ומה שצריך שנבאר חלוק העונשין בעריות אשר מהן במיתת ב"ד ומהן שאין בם אלא כרת. וכן צריך שנבאר האסורות משום אישות ואשר מהן אסורות לעולם בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה ובענש אחד, ומהן שאסורות לעולם אבל אין ענשם לאחר מיתה כענשם בחייהם. ומהן שמותרות לאחר מיתה לגמרי. והעריות שבהן מיתה הן הזכור והבהמה, דבר זה מבואר מפני שזה השחתת הזרע לגמרי, ודבר מאוס ומגונה וחוץ מן הטבע. ויש מחכמי הטבע שאמרו שהם יולידו בריאות רעות בטבעם מאד מפסידות העולם, ועל עון שיביא להפסד הוא ראוי לענש גדול. והבא על האם או על אשת אב או על הכלה שמיתתן בסקילה, זה מבואר שזה עזות גדולה בהתקבצות השרש והענף בבעילת גוף אחד כמו שבאר הר"ם, וכן לרב הרגלם יחד שברוב ימצאו כלם בבית אחד. וכן הבא על אשת אב חייב בין בחייו בין לאחר מותו, לפי מה שיש בו מהקלון והבזיון לאב, כאשר ישתמש בכלי שנשתמש בו, ולא ישא פנים לאביו. וכן הבא על כלתו, העזות והפריצות מפורסם בין בחיי הבן בין לאחר מיתת הבן.
ואמנם אסור בת אשתו ובת בנה ובת בתה ואם אשתו ואם אמה ואם אביה בחיי אשתו יש בהן ענש מיתה, לפי שיש בזה מן ההתפרצות לבא על שרש וענף, ומפני שהם נמצאים יחד תמיד בא באלה ענש בשריפה. אמנם לאחר מיתה יש בו מן ההתפרצות כאשר יבא על שרש וענף, אך מפני שהעברה מצויה כל כך לא בא בו ענש מיתה אך הם בהכרת. אמנם אסור אחות אשה האסור בה מפני היותן מצויות תמיד זו עם זו אך אין בו התקבצות שרש וענף, ואם אסור האחים הם כשרש וענף לפי באור הר"ם אינו דומה אסור שתי אחיות לאיש אחד ואסור אשה לשני אחים, כי האחים הם ברוב גדלים יחד בבית אביהם עם נשותיהם ומצויין תמיד יחד, ויהיה זה כאסור הכלה אל האב או אשת אב על הבן, מה שאין כן בשתי אחיות, ומפני זה אינו אלא בכרת בחייהן להרחקת המשגל שמצויות תמיד בבית אחד. ולאחר המיתה מותרת לפי שסרה זאת הסבה. אמנם אחות הגרושה אסורה להרגלות אחיות זו עם זו, ואם ישא אחות גרושתו יבא לידי זנות עם גרושתו שהיא רגילה עמו.
ואמנם איסור בא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו שהוא במיתה, ר"ל בשריפה, זה מבואר, בהיות זה כמעשה השרש והענף. ואמנם אסור אחותו מפני הקרבה נמצאת עמו תמיד, אבל אין בו התקבצות שרש וענף, לפיכך בכרת. וכן אחות האב ואחות האם ואשת אחי האם לפי שהן מצויין זה עם זה תמיד, ולפעמים האחים יעמדו יחד בבית אביהם הם ובניהם עם נשותיהם. ונאסרה אפילו לאחר מיתת אחי אביו, כי לפעמים תשאר האלמנה עם בניה בבית אחי בעלה. עם הכונה בו שזה דומה להתקבצות שרש וענף, שהאדם דרכו לחלוק כבוד לאחי אביו ולא יבא על אשתו לעולם. ולא נאסרה אשת אחי אמו, כי אין בזה אחת מן הסבות שמצאנו באשת אחי אביו. וכן הכונה באחות אב ואחות אם ואשת אחי האב. כי לפעמים אחות האב יגדל עם בן אחיה וכן אחות אם, וכן אשת אחי האב כי מצויים תמיד יחד, ולפעמים ישכב הקטן עם אחות אביו או אחי אמו או אשת אחי אביו, ולפי שהורגלו יחד בא בהם ענש כרת. ולא נאסר האח בבת אחיו ולא בבת אחותו כי אין רגילות בת האח ובת האחות לשכב עם האח, ר"ל עם הדוד, כרגילות בן האח לשכב עם האחות האב ואחות האם ואשת אחי האב.
ולפי זאת הכונה יראה לי שבאה אזהרה מיוחדת על האב על בנו ועל אחי האב עם בן אחיו, מלבד אזהרת הזכור הכוללת כל הזכרים, להיות אלו רגילים לשכב זה עם זה בקטנותם. ומפני שבכל העריות ימשך אחריתו כריתת הנפש, בא בכלל העריות כלן כרת, כי כל עברה המסבבת כריתת הנפש ענשה כרת. וזה מבואר שהעריות מונעות שלמות הנפש ומטמאות אותה אמרו רבותינו [במ"ר פ"ז י' ועוד] שהעריות מסלקות את השכינה. וכן תמצא בתורה טומאה בענין העריות כמו שתמצא בענין עבודה זרה, והכונה אחת, שמיתת הנפש ומה שמונע שלמותה הכל ענין אחד וזו היא הטומאה. וכן תמצא בתורה טומאה במאכלות אסורות ובע"ז האחת מהן. והשנית בא ענש כרת במה שיביא לפי שהם ג"כ בצד מה סבה לטמאת הנפש, ויש מהן יחליאו הגוף יהיה זה סבה למניעת שלמות הנפש. ומהם שיהיה מזונם עב לגבו שזה ימנע גם כן שלמות הנפש, אבל ההזק אינו מורגש כל כך כהזק העריות לפיכך אין בהם רק מלקות. ומאשר העריות מונעות שלמות הנפש אשר בתכלית שלמות השגת ה', אמרו רבותינו [תו"כ אחרי פי"ג ה"ג] חמורות עריות שפותח בהן בי"ה וחותם בי"ה שבתחלת הענין הוא אומר [ויקרא י"ח ו'] איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' אני ה', ובסוף הענין הוא אומר [שם ל'] ושמרתם את משמרתי וגו' אני ה' אלקיכם. והכונה בזה מבוארת כי ה' מזכיר שמו על העריות, לבאר שמי שירצה להשיג אמתת מציאות ה' צריך שיתרחק מן העריות. וכן אמרו [תו"כ שם הכ"ב הכ"ג] בלשון אחר ולא תטמאו בהם מלמד שכל העריות קרויות טומאות ולא תטמאו בהם ונטמאתם אם מטמאין אתם בהם נפסלים אתם מאחרי ומה הניה לי בכם, ואתם מתחייבים לי כליה לכך נאמר אני ה' אלקיכם. וכן עזרא הוא אומר [עזרא ט' י"ד—ט"ו] הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופלטה ה' אלקי ישראל צדיק אתה כי נשארנו פלטה וגו'. וענין זה מבואר בעצמו.
ומאשר הר"ם באר באזהרה זו שאנחנו בה העברות שבזדונן מיתה או כרת ושגגתם חטאת אעפ"י שבזדונן מיתה או כרת, צריך שנתעורר לדעת הכונה בזה, כי מגדף זדונו בכרת ואין חייב עליה שגגתו חטאת, והכונה אצלי כי בא קרבן חטאת בשוגג הוא לכפרת החטא ולזרז עצמו להשמר מן השגגות, ומאשר ענש המגדף גדול, וידוע ששגגתו עולה זדון, לפיכך לא בא בשגגתו חטאת, כי חטאתו היא לאין מרפא שהוא כאלו כופר במציאות ה'. אמנם עובד עבודה זרה והוא בעבודת האמצעיים או בהורדת הרוחניים, גם אם הוא רחוק מה' איננו כמגדף, כי בעבודת האמצעיים או בהורדת הרוחניים גם אם הוא רחוק מה' אין כפירה בעקר. ואם קצרה דעתו ועושה אלוקות מן הגלגלים אינו מצד כפירה רק מצד חסרון השגתו. אמנם מסית ומדיח נביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא שהם במיתה ואין בשגגתן קרבן חטאת, כי שגגת כל אלו עולה זדון, והם ענינים סותרים אמונת ה' ותורתו ומקעקעים יסודותיה. וכן בן סורר ומורה לא יתואר בו שגגה, כי זה מורה על רוע תכונת מזגו כאי זה ענין שיעשה, וכן גונב נפש מישראל זה מצד תכונה רעה. אמנם רוצח אם הרג בשגגה הנה דינו לנוס אל עיר מקלט וענשו ידוע, ואם היתה שגגה קרובה למזיד עד שלא ינוס לעיר מקלט אין לו כפרה. וכן מכה אביו ומקלל אביו הוא קרוב כענש המגדף ואין לו קרבן.
<h2>דף ט.</h2>
המצוה ס"ז. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ט, רמב"ם שגגות פ"א], צונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' כ"ז, וצ"ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] נפש כי תחטא בשגגה וגו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, וזאת היא חטאת קבועה, רצה לומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו [פהמ"ש כריתות פ"א מ"ב] שהחטאים אשר תתחייב על שגגתם זאת החטאת הן שחייבין על זדונן כרת, ובתנאי שיהיו מצות לא תעשה, ויהיה בהם מעשה [כריתות ב' ע"א] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין הקרבנות על השוגג, אמנם זה שאינו מביא קרבן אלא על החטאים הגדולים, הוא שלפי גדלן וענשן צריך זריזות גדולה והערה לכפר החטא הגדול, כדי לעורר עצמו להשמר ממנו. ואמנם אמרם שאינו בא אלא בדבר שיש בו מעשה, זה מבואר, כי המעשה הוא שצריך כפרה גדולה והזרוז למנוע עשייתו. וענין התנאים שבאו בזה כפי מה שבאה הקבלה האמתית [שבת ק"ב ע"א, רמב"ם שגגות פ"ב ה"א] שאינו מביא חטאת אלא כששגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג מתחלה והזיד בסוף או הזיד מתחלה ושגג בסוף פטור מן החטאת. הכונה בזה מבוארת, שאין החטאת אלא לשוגג ולכונה שכתבנו. אבל המזיד במקצת לא יספיק לו הקרבן לכונתו. וכן מה שבאה בענין השגגה שיהא העובר יודע שהוא בלא תעשה, אבל אינו יודע שיש בו כרת, אבל אם ידע שיש בו כרת אעפ"י ששגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מהקרבן [שבת ס"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. כי זה החטא גדול אצלו. ואם עשה מצוה ובעשייתה עשה עברה שחייבין עליה כרת כגון הבא על יבמתו והיא נדה פטור, אחר שלא ידע אותה ואינו רגיל בה שישאלנה פטור הואיל והיה מתעסק במצוה [פסחים ע"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח]. וכן אם הוציא לולב בי"ט ראשון שחל להיות בשבת והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור מפני שהוא מתעסק במצוה [סוכה מ"א ע"ב, רמב"ם שם ה"י]. ואמרם [שבת ע"ג ע"א, כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב חטאת כגון שהיה חלב בפיו ומדמה שהוא רוק ובלעו חייב, שהיה לו להשמר מן האסור והרי נהנה ממנו. וכן במתעסק עם הערוה ובעלה שלא בכונה חייב אחר שנהנה מן הערוה ולא נזהר. וענינים האסורין והעריות הוא מצד ההנאה והרי נהנה. אמנם מתעסק בשבת פטור כגון נתכון להגביה התלוש וחתך המחובר [שבת ע"ב ע"ב] שעקר אסור שבת הוא מפני המחשבה, כאמרם מלאכת מחשבת אסרה תורה והואיל ולא חשב בענין לעשותו פטור.
המצוה ע'. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע"ב, רמב"ם הל' שגגות פ"י] צונו שנקריב קרבן עולה ויורד על עונות ידועים ג"כ, והעונות אשר התחייב עליהם זה הקרבן הם טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות [כריתות י' ע"ב]. וזה שמי שנטמא באב מאבות הטומאה כפי מה ששמנו עקר בתחלת ספר [צ"ל סדר] טהרות [הקדמת הר"מ בפהמ"ש לטהרות]. ונכנס למקדש בשגגה וזו היא טומאת מקדש, או אכל בשר קדש בשגגה וזו היא טמאת קדשיו, או נשבע שבועת בטוי ושקר בה בשגגה, או שקר שבועת העדות בין בשוגג בין במזיד, יקריב על איזה מעשה שעשה מאלה המעשים, הקרבן אשר יקרא "עולה ויורד". והוא אמרו [ויקרא ה' א'—ז'] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או כי נפש כי תגע [צ"ל או נפש אשר תגע] בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגומר והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו וגו'. וזה הענין קריאתו "עולה ויורד" כי הוא לא יעמוד במין אחד אבל יביא מזה המין פעם אחת ומזה המין פעם אחרת, כמו שתשיג יד החוטא המחוייב בקרבן ע"כ. ומפני שאין אלו הענינים ידועים בחטא כדברים אשר בא עליהם קרבן חטאת קבועה, היה קרבנו קרבן עולה ויורד.
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
<h2>דף יא:</h2>
המצוה ל"ו שישא כהן גדול בתולה [סהמ"צ לר"מ עשין ל"ח, רמב"ם איסורי ביאה פי"ז הי"ג—הט"ו] שנאמר [ויקרא כ"א י"ג] והוא אשה בבתוליה יקח לשון הר"ם בס"ה צוה הכהן לישא בתולה והוא אמרו יתעלה והוא אשה בבתוליה יקח, ובביאור אמרו [יבמות מ"ט ע"א וש"נ] עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה, ובארו זה כשהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה [עי' כתובות ל' ע"א] שהשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה. [פסחים מ"א ע"ב, יבמות נ"ד ע"ב וש"נ]. הנה כבר התבאר שהיא מצות עשה. ואמרו ג"כ [הוריות י"א ע"ב] המצוה על הבתולה ע"כ. וכונת מצוה זו לשלמות ומעלת הכהן להמציא לו אשה היותר הגונה שאפשר להיות, ושלא ישתמש בכלי שנשתמש בו אחר, והתבונן בדקדוקי רבותינו הקדושים בענין מצוה זו אמרו [יבמות נ' ע"א וע"ב כה"ע] אשה ולא קטנה, וזה ידוע שאין זווג הקטנה נאות, גם אינו המכוון באישות להעמיד המין [עי' סנהדרין ע"ו ע"א, ועי' סדא"ר פ"ב]. בבתוליה ולא בוגרת כי הבוגרת היא כחבית פתוחה [עיין כתובות ט"ז ע"ב]. גם כי אולי נתעורר טבעה וחפצה באחר, והכונה באה כדי שתהיה כל תשוקתה אל אישה וזרעם יהיה נכון. ומה שבאה הקבלה האמתית שאם נבעלה לבהמה כשרה לפי דעת הר"ם [הל' אסורי ביאה פי"ח ה"א] מפני שזה דבר שאינו מצוי. והכונה בזה ג"כ שעקר המצוה בבתולה בלתי בוגרת ולא בעולה, לשלמות טבעה שלא תתעורר לאדם אחר, ונבעלה לבהמה לא התעורר טבעה כי לא יתעורר הטבע אלא במינו. ומוכת עץ שהיא אסורה מפני שהיא כבעלת מום באותו אבר, ואולי יזיק לה המשגל מפני הכאת העץ באותו אבר, מה שאין כן כשנשרו בתוליה ע"י בעילה באי זו בעילה שתהיה. והתבונן בדקדוקם איך כונו לכונה שאמרנו אמרו שאם נשא בעולה מוציא בגט [יבמות שם] מאשר היתה לאיש. וזה דבר ידוע שטבעה נתעורר, גם יצא מכלל בתולה בודאי, ואם נשא בוגרת או מוכת עץ יקיים, כמו שאמרו [יבמות שם] שאינו נושא שתי נשים כאחד מאמרו והוא אשה בבתוליה יקח אחת ולא שתים, למעט המעשה ההוא, כי הטבע יתעורר בחלוף הצורות, ואין ראוי להשתמש בו אלא בהכרחי לבד.
המצוה ל"ד שיהיה לנו שמן מוכן למשוח בו כהן גדול [סהמ"צ לר"ם עשין ל"ה. כלי המקדש פ"א ה"ז—הי"א], שנאמר [ויקרא כ"א י'] והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. לשון הר"ם צונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו כהן גדול שיתמנה, כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו וגו'. וכן ימשחו בו קצת המלכים כמו שנתבאר בתלמוד [כריתות ה' ע"א וע"ב, הוריות י"א ע"ב] מצוה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו ולא נמשחו בו הכלים לדורות, כי בבאור אמרו בספרי [במדבר פיס' מ"ד, ועי' שבועות ט"ו ע"ב, יומא י"ב ע"ב, רמב"ם שם הי"ב] שמשיחתן של אלו, ר"ל המקדש [צ"ל כלי המשכן] וכליו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר ה' יתעלה [שמות ל' ל"א] שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. וענין המשיחה להוראת גדולת המשוח וענין השמן בא לשני דברים, הוראת הגדולה, זה נראה שהיה ענין קדום בענין אבן יעקב [בראשית כ"ח י"ח, ושם ל"ה י"ד] ולהערת אורו וריחו גם עצמותיו כדרך רכו דבריו משמן [תהלים נ"ה כ"ב] והכלים נמשחו לפי שעה להוראת קדושתם כדי שיתעורר האדם בהם, וכהן גדול לגודל מעלתו והתקרבו לעבודת ה' היו מושחים כל כ"ג אפילו כ"ג בן כ"ג [כריתות שם ורמב"ם שם ה"ז] וכן מלכי בית דוד היו מושחין אותם לפי גדלן ומעלתן ולא מלכים אחרים. וממלכי בית דוד לא היו מושחין מלך בן מלך אלא כשהיה מחלוקת ביניהם, להודיע שזה הוא המלך לבדו [כריתות שם ורמב"ם שם ה"ז] וכהן גדול היו מושחים אותו מן השמן על ראשו ועל גבי עיניו, והמלכים היו מושחים אותו כמין נזר על ראשו [הוריות י"ב ע"א, רמב"ם ה"ט]. וכל זה להערת שלמותם והשגתם, ומשיחת השמן הוא שיורה על השלמות הוא שאמר נעים זמירות ישראל [תהלים קל"ג ב'] כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו', ואומר [שם מ"ה ח'] אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקי אלקיך שמן ששון מחברך. מדרש חזית [שהש"ר פ"א ג'] לריח שמניך א"ר אחא שני שמנים הם שמנה של תורה ושמנה של מלכות.
<h2>דף יב:</h2>
האזהרה קס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ג, ביאת מקדש פ"א ה"ח] הוזהרו הכהנים מלבא אל המקדש והם פרועי ראש כמו שיעשו האבלים אשר לא יספרו שערם. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ראשיכם אל תפרעו וגו' ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל באר ואמ' [יחזקאל מ"ד כ'] ופרע לא ישלחו. וכן אמר יתב' במצורע [ויקרא י"ג מ"ה] [ו]ראשו יהיה פרוע, אמרו בסיפרא [תורת כהנים תזריע פי"ב ה"ו] יגדל פרע. ולשון סיפרא [תורת כהנים שמיני פרשתא א' מכילתא דמילואים מ'] גם כן ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע. וכבר נכפלה אזהרה זו בכהן גדול ואמר [את] ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א י']. ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ולאיתמר ראשיכם אל תפרעו. אמנם הוא בעבור המת בלבד, והוא כשלא יעשה זה דרך אבלות יהיה מותר, על כן באר בכהן גדול שבעבור העבודה יהיה מסתפר. והעובר על אזהרה זו במיתה ר"ל אם שמש והוא פרוע ראש. ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש מאמרו [ויקרא י' ו'] ולא תמותו. אמנם אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש הוא באזהרה לא במיתה, ע"כ. כונת אזהרה זו למען יכון לקראת אלקיו כאשר יבא לשרת לפניו. ועוד כי ידוע הוא גם כן כי גדול השער מוליד יגון, וענין העבודה צריך לב נכון ושמח למען ינוח עליו רוח דעת ויראת ה'. ותהיה העבודה בלב שלם ר"ל בשלמות שכלו ודעתו להתעורר במכוון בקרבנות. לפיכך מי ששמש והוא פרוע חייב מיתה, לפי שמאחר שלא היה לבבו שלם אפשר שישיגהו הפך המכוון בקרבנות ויהיה זה סבת מיתת נפשו. אמנם כשנכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה, כי הענש בא מפני העבודה כמו שבארנו, עם הכונה בו גם כן כי הנכנס למקדש הוא כנכנס בבית המלך שאין ראוי לבא שם רק דרך הדור. והעובד כעובד לפני המלך לשרתו שיענש אם לא יבא פניו בדרך שישמח המלך בראיית פניו והכל עולה לכונה אחת.
האזהרה קס"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ד, ביאת המקדש פ"א הי"ד, כלים פ"א מ"ה, יומא מ"ד ע"ב] הוזהרו הכהנים מלבא למקדש קרועי בגדים. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א' המ"א] ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול [צ"ל ובגדיו לא יפרום, ויקרא כ"א י'] ואפילו שלא בשעת עבודה אסור לקרוע על מת שימות לו. ומפני זה התוספת נכפל זה הלאו. ובסיפרא [תו"כ תזריע פרשתא ב' ה"ג, ועי' רמב"ם שם ה"י] [ראשו] לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם קורעים ופורעים על מתיהם, הא כיצד כהן גדול פורם מלמטה [וההדיוט מלמעלה]. ואם עבד ובגדיו פרומים הוא גם כן חייב מיתה, כי דין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד. אמנם ביאת המקדש בענין זה הוא בלאו, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת, ובאה אזהרה מיוחדת לכהן גדול שאפילו על מתו לא יקרע בשאר אבלים למעלתו ולגדולתו, שלא יעמוד שום זמן אלא בהדור וכבוד. וידוע הוא שהבגדים הקרועים מגנין האדם ומבזים אותו עם מה שבהם מהתעוררות היגון.
האזהרה קס"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ה, ביאת המקדש פ"ב ה"ה] הוזהרו הכהנים שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ז'] ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול ואמר [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א', המ"ב] מפתח [אהל מועד] יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה, כי שמן משחת ה' עליהם [ויקרא י' ז'] אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מניין לכל כהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליהם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילוה מת, וזה פשט הכתוב באמרו [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכן התבאר פ"ב מסנהדרין [י"ח ע"א] שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה. והביאו ראיה מאמרו ומן המקדש לא יצא [נלמוד מזה שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת, וכן פירשו בסנהדרין אמרו ומן המקדש לא יצא] ולא יחלל הוא דלא יצא הא אחר שלא יצא חילל [סנהדרין פ"ד ע"א], ר"ל כהן הדיוט שאין מותר לו לעבוד כשהוא אונן והוא מוזהר מזה ר"ל שלא יעבוד אונן מזה ההקש. וכבר נתבאר בסוף הוריות [י"ב ע"א] זה העקר שכהן הדיוט אונן לא יעבוד וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו לא יחלל שמוהו הרחקה לא אזהרה כלל לא תהא עבודתו חולין אעפ"י שהוא אונן ופשט הכתוב שאמרנו לא יחלל הוא טעם פירוש לאזהרה הקדומה שהוא לא יצא כדי שלא יחלל. ולפי שני הענינים זה הלאו אין ראוי למנותו לאו בפני עצמו כמו שיתבאר למי שיבין העקרים הקדומים במאמר זה [בהקדמה לסהמ"צ הכלל השמיני]. וכבר נתבאר שאלו השלשה לאוין שהם לא יפרע לא יפרום ומן המקדש לא יצא. ואמנם נכפלו בכהן גדול כמו שנכפלה אזהרתו בגרושה וחללה זונה לבאר ענין אחד, ושהשלשה ענינים המזוהר מהם באלו השלשה לאוין הם בעצמם המוזהר מהם אמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו. ושמשה רבינו ע"ה אמנם הודיע אותם לאלעזר ואיתמר שרצה לומר שלא בהתרגזכם לזה הגורם הגדול יותרו לכם הענינים האסורים עליכם, אבל אתם עומדים על עמדכם מוזהרים מפריעת הראש וקריעה ויציאה מן הקדש בשעת עבודה. ונכפלה האזהרה בכהן גדול עד שתתברר לנו שאזהרה זו בשעת עבודה ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה בידי שמים, כמו שתראם ז"ל מביאים ראיה על אמרו ומפתח אהל מועד לא תצאו מאמרו ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שחייבו ז"ל בכלל לאו מאלו הלאוין שנכפלו בכהן גדול ענין נוסף כמו שבארנו, לא יתרבה בעבור זה מנין המצות למי שיבין מה שהקדמנו, כי גופיה דקרא אמנם הוא שלא יעשה שום דבר מזה בשעת עבודה והבן זה, ע"כ. כונת אזהרה זו שלא יצא הכהן מן הקדש בשעת עבודה כדי שיהיו עיניו ולבו בעבודה ובמקדש האל, ולא יסיח דעתו מהמכוון בקרבנות. אמנם מה שבארנו על זה הפסוק שכהן גדול אינו יוצא אחר המטה כי למעלתו וגדולתו אין ראוי לו לבכות למת ולניד לו, ואם יצא אחר המטה אי אפשר שלא יתפעל ביגון. ואמנם אמרם שהוא עובד אונן מה שאין כן בכהן הדיוט, כי בידוע שלא ימנעהו זה משלמות העבודה לשלמותו ומעלתו.
המצוה ל"א לכבד זרע אהרן ולקדשו שנאמר [ויקרא כ"א ח'] וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב. ולשון הר"ם בספר המצוות [עשין ל"ב] צונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ולשים מדרגתם מדרגה קודמת בראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע להם, זה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. ובא הפירוש [גיטין נ"ט ע"ב, מו"ק כ"ח ע"ב] וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. ולשון ספרא [תו"כ אמור פרשה א' הי"ג] ג"כ וקדשתו על כרחו, ר"ל כי זה הצווי נצטוינו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו קדושים יהיו לאלקיהם על כרחם. והיו קדש לרבות בעלי מומין, שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלקיו לאיזה דבר נקדימהו ונכבדהו, לכן אמרו והיו קדש הזרע הנכבד כלו תמים ובעלי מום ע"כ. כבר באר הר"ם טעם מצוה זו. ומה שבאה הקבלה האמתית להכריחם בזה הכבוד, כל זה לכבוד ה', ולהערה למעלת נפשנו, וגם אם אין מטבע האדם לבקש הכבוד, וגם כי ימאן בו בדרך ענוה ע"כ נצטוינו לקדשם בעל כרחם, וזה יהיה הערה לשלמות נפשנו שהכל לכונת כבוד התורה. וכבר ידעת מאמר חכמינו אמרם [הוריות י"ג ע"א] ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ואמרו [מגילה כ"ח ע"א] כל ת"ח שמברך לפניו כהן עם הארץ חייב מיתה שנ' [משלי ח' ל'] כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אמר "למשניאי" להיות כבוד החכם לאהבת ה', ר"ל כדי להתעורר בלמוד החכמות והדעות וזה גורם להשניאו. מענין הקדושה והקדמת הכבוד בכהנים שקורא הוא ראשון בבית הכנסת, ומן הדין היה שלא יקרא כהן עם הארץ לפני ת"ח, וכבר נהגו העם לקרא כהן ראשון אפילו במקום שיש ת"ח מפני דרכי שלום [גיטין שם] שנאמר [משלי ג' י"ז] דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף יג.</h2>
המצוה קס"ה. שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ג, רמב"ם הל' מלכים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך. ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. ולשון ספרי [דברים פיס' ס"ז] שום תשים עליך מלך זו מצות עשה. ורבים מבני עמנו שהם חכמים בעיניהם חושבים שהם מבינים פסוקי התורה וכונתם יותר ממה שהבינה כונתנו בענין המצות ואומר' שאין זו מצוה רק רשות, כאמרו [דברים שם י"ד] ואמרת אשימה עלי מלך. ולפי כונתם היה די בספור הכתוב שיאמר מקרב אחיך תשים וגו'. אבל אמרו שום תשים עליך מלך וגו' הורה שזו מצות ה'. אמנם ספור ואמרת אשימה עלי מלך לספר מה שהיה שידע ה' שהם ישאלו מלך תחלה, כלומר, אתה תאמר מעצמך וגם אני מצוך על זה. ואחר הניחנו שמנוי המלך מצוה כמו שבארו רבותינו, צריך שנבאר למה נענשו ישראל כששאלו מלך. וכבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין שם, ת' סנהדרין פ"ד ה"ג, מד"ת עמ' (0[]. יש מי שאמר על שאמרו ככל הגוים [שמואל א' ח' ה']. ויש מי שאומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם ע"ז שנאמר [ש"א שם כ'] והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו. ומהענין הנאמר בשמואל נראה שאין המלכות לישראל אלא להתנהג על פי ה' לא כמלכי אומות העולם, ולזה נחשב להם לעון על שהקדימו ככל הגוים. ודעת האומר לא בקשו אלא להעבידם עבודה זרה, זה הענין מבואר במה שאמר להם שמואל כאשר הוכיחם [שם י"ב כ'—כ"א] אך אל תסורו (מאחורי) [מאחרי] ה' ועבדתם (אותו) [את ה'] בכל לבבכם ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. והכונה באמרו להעבידם ע"ז כדרך מלכי האומות שלוחמים ע"פ הוברי שמים החוזים בכוכבים שזה מענין ע"ז, ומאשר שאלו מלך לזאת הכונה וישראל אינם תחת המערכת וה' לקחם לחלקו נתן להם, אות או מופת כי רעתם רבה, כאמרו [שם פסוק י"ז] הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. כי לא היה בטבע הארץ ירידת המטר בזמן ההוא, והורה להם שה' יכול לשנות הטבע לעת רצונו. גם מה שהוא מצד תנועת הגלגלים לכונה שאמרנו, שלא ישמענו במשפטים ההם. וגם היה נראה מדבריהם מעט בטחונם בה' כשאמרו [שם י"ב י"ב—י"ד] ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו. וזהו שאמר להם שמואל בהוכיחו אותם [שם י' י"ט], ואתם היום מאסתם את אלקיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרותיכם ותאמרו לי כי מלך תשים עלינו. והודיע להם שעזרתם והנהגתם היא מאת ה' כאשר אמר [שם י"ב י"ב—י"ד] ותאמרו לו כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקים מלככם, ועתה [הנה] המלך אשר בחרתם (ו)אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך. אם תראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקולו, ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם וגם המלך אשר (ימלוך) [מלך] עליכם אמר ה' אלקיכם. נתבאר מאלו הספורים כי רצון ה' היה למנות מלך, אך הם שאלו מלך שיצא לפניהם ללחום מלחמותיהם, ושמו בשר זרועם ולא שמו בה' מבטחם, ולא זאת כונת המלוכה. אמנם מצות המלוכה היא שינהיגם על פי ה', ובדרך זו באה המצוה שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו. ואמרו רבותינו [סנהדרין כ' ע"ב, ספרי דברים פיס' קנ"ז] אשר יבחר ה' אלקיך בו על פי נביא, אם כן המצוה היתה על פי נביא לא כשאלת ההמון ולא כפי הדרך ששאלו. ואמרו מקרב אחיך שהם זרע קדש אשר להם יאתה המלוכה, במשפט יעמידו ארץ [משלי כ"ט ד']. ובספרי [שם, ועי' ת' סנהדרין פ"ד ה"י] מקרב אחיך ולא מחוצה לארץ מלך ולא מלכה. התנו שיהיה נולד בארץ, לשלמות הנולדים בה מצד זכות אוירה. ושיהיה איש ולא אשה, וזה מבואר ומה שדרשו [כתובות י"ז ע"א, סנהדרין י"ט ע"ב ועוד] שתהא אימתו עליך, זה מבואר גם כן שזה לקיום הישוב כאמרו מלך במשפט יעמיד ארץ. ומפני שממשפטי המלוכה שייראו ההמון ממנו, היה מחק המלכות שצוה ה' שכל אשר לא ישמע אל דבריו יומת, וזה יקרא מורד במלכות [רמב"ם פ"ג ממלכים ה"ד, סנהדרין מ"ט ע"א], וגם המלך היה דן לפי מה שיראה לו, שיצטרך להעמיד ארץ במשפט. ואמרו רבותינו [כתובות וסנהדרין שם וש"נ] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואפילו נביא נוהג כבוד למלך ועומד מפניו ומשתחוה לו [רמב"ם פ"ב ה"ה]. וכן כהן גדול, שהמלך אינו עומד מלפניו אלא כשישאל במשפט האורים, וזה מבואר הכונה, כי אז הוא לפני ה', כי שאלת האורים היתה על פי ה' כמו שבארנו במקומו. ולהיות עקר הכבוד והיראה מפני העם, כשהמלך בפני העם אינו עומד בפני חכם. ולא ידבר לו רכות, ולא יקראהו אלא בשמו, וכשהוא בביתו וחכם בא לפניו עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו מורי ורבי [רמב"ם שם ה"ה כתובות ק"ג ע"ב]. ומה שנראה במשפט המלכות מן העושק וענין בלתי מסודר בצדק, כפי מה שנאמר בספ(ו)ר שמואל [ש"א ח' י"א] באמרו, את בניכם יקח ושם לו לעבדים. וכן כל ענין הפרשה כבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין כ' ע"ב], יש מי שאומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו. כלומר כשישתמש בזה לעת הצורך, ולכונה טובה, ויש מי שאומר לא נאמרה פרשה זו אלא ליראם ולבהלם. ופסק הענין [שם] כדברי האומר מלך מותר בו, וכל זה להראות אימתו עליהם. והנה כבר באו מצות רבות בענין מלך, יורוהו הדרך ילך בה שלא ישתמש אלא בצריך לפי דרכי התורה וכמשפטי היושר, ובענין זה נרחיב במצות לא תעשה.
האזהרה שנ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ד, איסו"ב פט"ו ה"א] הוזהר הממזר שלא יבא על בת ישראל והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג ג'] לא יבא ממזר בקהל ה', ע"כ. כונת אזהרה זו להוסיף בקדושה ובטהרה, שלא ימצא בינינו קהל עם או משפחה אחת מזרע נזרע באסור, לפי שבטבע הממזרים להיותם עזי נפש ופרוצים כמאמרם ז"ל [אבות פ"ה מ"כ] עז פנים לגיהנם וי"א ממזר בן הנדה, כי יתדמו אל שרשם שנולדו בעברה ובפרוץ גדר העריות. עם הכונה בו מה שבאר הר"ם [יבמות מ"ט ע"א, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א] להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו זה יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה, ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אמה באר זרע ישראל מהתערב בהם ממזרים. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם] לפי פסק ההלכה שאין ממזר אלא מחייבי כרתות, הן אותן שאין קדושין תופסין בהן וגנותן לכל מפורסם. אמנם הנדה אעפ"י שהיא עברה גדולה אין גנותה כגנות העריות, ואין הולד ממזר.
